מתוך דפי המידע>
The Winton Train שחזור מסע

 

בתחילת ספטמבר 2009 נסעתי יחד עם בתי אילנה ושתיים מבנותיה (שקד ודני) לשחזור הנסיעה ברכבת הקינדרטרנספורט מפראג עד לונדון. הפעם הקודמת שעברתי במסלול הזה הייתה לפני 70 שנה, כאשר ההורים שלי שלחו אותי, ילד בן 5, ברכבת הקינדרטרנספורט לבריטניה, וע"י כך הצילו את חיי.

                                                טומי   ברמן


להלן רשימות מהמסע שכתבה אילנה ל"דברי הכפר" (כפר הנשיא).

 
מבוא
בנובמבר 1938 נכנסו הנאצים לגבולות צ'כסלובקיה והשתלטו על חבל "הסודטנלנד" בטענה שאזורים אלו, בעלי אוכלוסייה גדולה של גרמנים, שייכים לגרמניה. השתלטות הגרמנים הביאה למספר רב של פליטים שברחו לשאר אזורי צ'כסלובקיה כאשר רבים התרכזו בפראג בניסיון לצאת את אירופה. במרץ 1939 השתלטו הנאצים, בהסכמת ממשלת צ'מברלין הבריטית, על שאר אזורי צ'כסלובקיה ונכנסו לפראג ב 15 למרץ 1939.

בנובמבר 1938 נכנסו הנאצים לגבולות צ'כסלובקיה והשתלטו על חבל "הסודטנלנד" בטענה שאזורים אלו, בעלי אוכלוסייה גדולה של גרמנים, שייכים לגרמניה. השתלטות הגרמנים הביאה למספר רב של פליטים שברחו לשאר אזורי צ'כסלובקיה כאשר רבים התרכזו בפראג בניסיון לצאת את אירופה. במרץ 1939 השתלטו הנאצים, בהסכמת ממשלת צ'מברלין הבריטית, על שאר אזורי צ'כסלובקיה ונכנסו לפראג ב 15 למרץ 1939.

אל הארגונים הרבים שניסו להציל ולמלט את מתנגדי הנאצים והיהודים הצטרף איש עסקים בריטי צעיר בשם ניקולאס וינטון בדצמבר 1938. וינטון החליט להתמקד בהצלת הילדים ולמצוא להם מקום מוגן רחוק מזרועותיהם של הנאצים (ראו כתבה מצורפת). בסופו של דבר וינטון היה אחראי להצלתם של מעל 669 ילדים בין החודשים ינואר-אוגוסט 1939 אשר יצאו רובם ברכבות הקינדרטרנספורט (Kindertransport) והגיעו לבריטניה. אבי (טומי ברמן)  היה אחד מילדים אלו – כפי שהם נקראים היום "ילדי וינטון".

 
   

אבי נולד ב 1934 בעיירה הרונוב בצפון-מזרח צ'כיה וגדל כבן יחיד. בסוף מאי 1939, בגיל 5 , נפרדו ממנו אביו ואמו  ושלחו אותו לבדו למשפחה לא ידועה בבריטניה ברכבת שווינטון ארגן. בסופו של דבר, אבי אומץ  ע"י משפחה יהודית בסקוטלנד שם גדל עד שעלה לארץ במסגרת תנועת הבונים והתגייס לנח"ל בגרעין לעמיעד. משפחתו לא הצליחה לצאת מאירופה. הוריו נשלחו לטרזין (טרזינשטאט בגרמנית) ולאחר מכן לאושוויץ. משם לא חזרו.

לפני שבוע יצאנו דני, שקד, אבי ואני לפראג והצטרפנו למסע היסטורי ששחזר את הדרך שעשה אבי בגיל 5 מפראג ללונדון. המסע יצא מפראג ב 1 לספטמבר בכדי לציין את הרכבת האחרונה ובה 250 ילדים שהיו אמורים לצאת ב 1 ספטמבר 1939. עם והפלישה הנאצית לפולין באותו בוקר ופרוץ המלחמה נסגרו הגבולות, הרכבת לא יצאה. מרבית הילדים שהיו אמורים להיות עליה נספו.

הרעיון למסע וארגון הפרויקט הגדול
נעשה בחסות חברת הרכבות הצ'כית. מטרות הפרויקט מובאות פה מתוך האתר.   The Winton Train Project http://www.wintontrain.eu

"The goal of our project is to inspire young people through the deeds of Nicholas Winton, and for this reason future journalists and artists are participating in a series of cultural and social events prepared as part of the Winton Train – Inspiration by Goodness project….

Also as part of the project we have prepared contests for secondary school and university students. Inspired by the story of Nicholas Winton…The Winton Train, will re-trace the original route from Prague to London. It will symbolize the unconquerable desire for freedom and a declaration of resistance against the national, ethnic and religious intolerance which unfortunately gives rise to conflicts to this day in various parts of the world including Europe"


2009 פראג – לונדון.

לא הבנו את סדר גודל הפרויקט עד שהתאספנו כולנו בערב הפתיחה.  קשה לתאר את ההתרגשות הרבה כאשר עלינו במדרגות המוזיאון הלאומי הצ'כי בפראג בערב לפני היציאה. המוזיאון נסגר לקהל ונפתח במיוחד לאורחי הרכבת והפרויקט.  את פנינו קיבלו שטיח אדום, תזמורת ג'אז מדהימה, אמנים, סטודנטים שהשתתפו בתחרויות שאורגנה כחלק מהפרויקט (ראו למעלה), שרים  ומכובדים צ'כים ואנגלים  - כמו גם אנשי תקשורת רבים.  עיקר ההתרגשות הייתה לפגוש את בתו של סייר ניקי וינטון וניצולים אחרים ומשפחותיהם. מקהלת ילדים שרה את ההמנון הצ'כי והציגה את האופרה "ברנדיבר" – אופרה שנכתבה ובוצעה במחנה הריכוז טרזין בזמן המלחמה.  לא הבנו כלום מתוך האופרה – אולם המראה של הקהל הצ'כי מזיל דמעות ומתרגש לנוכח הביצוע ודברי הסבר של אחת מניצולות טרזין שהינה אחת מאותן ילדות שלא הצליחה לצאת ברכבת של ה 1 בספטמבר השאירה גם אותנו בדמעות.  


1.9.2009 פראג לנירנבורג, גרמניה

בוקר היציאה – השכמה מוקדמת והגעה אל תחנת הרכבת הגדולה של פראג. זוהי תחנת ווילסון (ע"ש הנשיא האמריקאי ווילסון שעזר בהקמתה של צ'כסלובקיה לאחר מלחמה"ע הראשונה) שממנה יצאו רכבות הילדים ב 1939.  ההמולה ברציף גדולה כאשר כולם מתקהלים מול פסל חדש לזכרו של ניקי וינטון והילדים. נאומים בצ'כית, מתורגמים לאנגלית ועשרות צלמים וכתבים המתנפלים על הניצולים ומארגני הפרויקט להתחלת סיקור האירוע (לעומת סיקור דל בארץ, בצ'כיה ובאנגליה היה סיקור LIVE ומקיף הן של ה BBC והן של הטלוויזיה הצ'כית ומפיקי סרטים עצמאים שצילמו ודיווחו לאורך כל המסע).  הרכבת נכנסת לרציף בשריקה קולנית של הקטר. כאן המקום לציין שלכבוד המסע גייסו קרונות רכבת  ישנים (משנות השלושים של המאה הקודמת) וקטרי קיטור מסלובקיה, מהונגריה ומצ'כיה –כאשר גולת הכותרת הייתה הקרון הנשיאותי של הנשיא הצ'כי הראשון, טומאס מאסריק, שהובא במיוחד ממקום מנוחתו במוזיאון וצורף למסע. הקרונות הינם ברובם קרונות מחלקה ראשונה וקרונות מסעדה מפוארים. אולם גם הוסיפו קרון מחלקה 3 בעל דרגשי עץ ארוכים שבכמותו נסעו הילדים ב 1939. 

עם שוך ההמולה מסביב לנאומים הוכרז על עליה לרכבת. הרכבת מיועדת לצאת בשעה 09:01 מהרציף כאשר לוחות הזמנים אמורים להישמר בקפדנות בכדי לאפשר ללו"ז של הרכבות הרגילות להמשיך לעבוד. עלינו על הקרון שלנו והתמקמנו בתאינו כאשר איתנו בתא סו וג'יל: שתי אחיות אנגליות שאימן הייתה בת 13 כשעלתה על הרכבת והינה כיום חלשה מדי להצטרף למסע.

כ 250 איש יצאו למסע כאשר מתוכם 22 ניצולים וכ-150 בני משפחות (חלק גדול של בני המשפחה הגיעו ללא הוריהם שהינם זקנים מדי או נפטרו כבר). כמו כן הצטרפו אלינו סטודנטים מארצות שונות אשר זכו בתחרויות (ראו למעלה), בתו של ניקי וינטון ומשפחתה, מארגני הכנס, תזמורת ג'אז וזמרת שהנעימו את הזמן ונגנו לאורך כל הדרך, צוות רופאים ופראמדיקים, מסג'יסט, ספרית, טבחים, ילדה שחקנית שהייתה לבושה לאורך הדרך בבגדים של פעם,  מפיקים ובמאים צלמים ושאר אנשי תקשורת.

שריקה נוספת ארוכה ויוצאים לדרך. רעשה של רכבת קיטור הינו שונה מהותית מרעשן של רכבות מודרניות, התנודות מונוטוניות ומשמעות קליקים משונים, והרגשת התזוזה על הפסים גם היא שונה ודומה למתואר בסרטים המצוירים. אין ברכבות אלו מיזוג אויר, שקעים למחשב האישי, או יכולות WIFI ואנו חושבים לעצמנו כיצד נעביר את 10-12 השעות המתוכננות לנסיעה ( כולנו הצטיידנו בספרים לדרך – אולם אלו נשארו סגורים עד שחזרנו הביתה). בינתיים מעיפים מבט מהחלונות ומופתעים, איך, לאורך כל הדרך, אנשים עומדים ומנופפים לנו מכל כפר וכל תחנה. מידי פעם שלטים מונפים – כולל שלטי "מזל טוב" באיזה כפר נידח.  הרכבת משקשקת על הפסים ועוצרת למלא מים ופחם מדי פעם. צריך לחשוב פעמיים לפני פתיחת החלונות מפאת האפר הנכנס דרך החלונות. נהגי הקטר הופכים עד מהרה לבעלי פנים וידיים שחורות

גבול צ'כיה גרמניה. אין כיום ציון גבול או גדרות תיל, חיילים או שוטרים שנוקשים במגפיהם. הנוף אותו נוף אולם ההרגשה משתנה כשחוצים את הגבול. הילדים של פעם מביטים דרך חלונות הרכבת וחווים את ההבדל. אבי היה צעיר מכדי לזכור אולם רבים ציינו את ההרגשה שליוותה אותם, שגם אחרי 70 שנה לא פשוט להם לדרוך או לנסוע על אדמת גרמניה. הדמיון מפליג אחורה ומקשה על הנסיעה ביום שמש פסטורלי בין גבעות כרמים מוריקות ויערות העד.

הקטר מוחלף על הגבול.  לכל מדינה חוקים משלה לגבי הרכבות ובמיוחד הרכבות הישנות. אלו מצריכות אישורים מיוחדים מהביטוח, סידורים להבאת פחם וכבאיות למילוי מים, והתאמת הקרונות הישנים למסילות החדשות. לוגיסטיקה מדהימה רק לדאוג לכך שהרכבות האלו יגיעו מפראג ללונדון ללא תקלות וללא תאונות.

לאחר כ 10 שעות נסיעה אנו מגיעים לנירנברג (סמל שלטון הנאצים וחוקי הגזע)  לחניית לילה.  לעומת הילדים והרכבות המקוריות (שהמשיכו בדרכן דרך גרמניה הנאצית ללא עצירות וחניות מפנקות) אנו זוכים בהפסקה משגרת המסע בלילות.  לאחר כחצי שעה של נאומים מצד ראש העיר ונכבדיה אנו מגיעים עייפים ותשושים למלון.  

2.9.2009 נירנברג לקלן

כמו בטירונות גם כאן ההשכמה מוקדמת ובשעה שש בבוקר אנחנו כבר על הרציף. ביום השני של המסע אנו כבר מורגלים לשגרת היום ברכבת : מבקרים את שכנינו בתאים ובקרונות האחרים ושומעים סיפורים מרתקים ומסמרי שיער על הניצולים ומשפחותיהם; מפתחים שיחות במסדרונות;  יושבים על כוס בירה בקרון המסעדה המגיש ארוחות בוקר וצהריים על כלי חרסינה וכוסות קריסטל בהומור הונגרי מפולפל של צוות המטבח (דני החליטה לעזור וכמו קיבוצניקית טובה הצטרפה למלצרים לעריכת השולחנות לארוחת הצהרים. אולם, חטפה על הראש שלא הניחה את המזלגות בכיוון הנכון!).  הפסנתרן והתזמורת מנגנים שירי שנות השלושים והארבעים – אחת מהנוסעות היא זמרת מקצועית מקנדה שמאלתרת ומנעימה לנו משיריה והמלצר  הראשי רוקד עם המתורגמנית הסלובקית.

לאורך הריין עוצרים . הנוף יפהפה אבל הכול גרמני ומטופח עד קצה העשבים השוטים.  הניצולים מתבקשים לביים תמונה קבוצתית כאשר הם עונדים על צווארם את המספרים שקיבלו כילדים במסע.  הבמאי הצ'כי מטיאס מינאצ' מבקש שישירו את ההמנון הצ'כי. השירה מקוטעת ומהוססת (ברור לי שאבא לא זוכר אף מילה מההמנון) אבל בכל זאת עוצמת המעמד של הניצולים ומשפחותיהם שרים את ההמנון הצ'כי על אדמת גרמניה העבירה צמרמורת והתרגשות בין רבים מאיתנו.  לא כולם מבסוטים מהבימוי ובעיקר אחרי הפעם השלישית שהצלמים מבקשים CUT שוב.  נהג הרכבת מזרז את כולם. אנחנו בפיגור. אצל הצ'כים זה בסדר אבל אנחנו על מסילות גרמניות והלו"ז הגרמני היקה מצריך שנגיע בזמן לקלן, שם חניית הלילה שלנו.

בקלן אנחנו זוכים לאירוח חם וארוחת ערב מפנקת אצל הקהילה היהודית ( כחמשת אלפיים איש ). שם אנחנו גם שומעים על "ניקולס וינטון המקומי" , הרב קליבנסקי, אשר היה מנהל ביה"ס היהודי בקלן בתקופת הנאצים והצליח להציל כ- 130 מתלמידיו דרך הקינדרטרנספורט לפני שהוא ומשפחתו נשלחו למחנות. אנדרטה לזכרו קיימת היום בקלן.

3.9.2009 קלן להוק ואן הולנד (מסע שורשים פרטי לדיוסברג)

היום השלישי למסע הוא יום מיוחד בשבילנו. קלן קרובה מאד לדיוסברג, מקום הולדתו של ג'וני פרנק (חבר כפר הנשיא ואבא של רפי פרנק, בעלה של אילנה) ומגוריהם של סבתא חוה וסבא אמיל (ז"ל) עד ל- 29.8.1939.  אביה של סבתא חוה (הרב נוימרק) היה רב הקהילה וסבא אמיל ניהל את ביה"ס היהודי לפני המלחמה. אנו עורכות טיול שורשים פרטי באותו בוקר ונוסעות  בעקבות הייקים של המשפחה.  מבקרים את רב הקהילה של דיוסברג ומקבלים סיור מודרך באזור של בית הכנסת הישן, בית המשפחה, הרחוב שנקרא על שם הרב מנס נוימרק והקתדראלה הגדולה שבה מונצחת הקהילה היהודית ורבה בויטראז' זכוכית גדול.  הקתדראלה הנוצרית משמשת גם מקום מפגש וגן ילדים. להפתעתנו ובהתרגשות רבה מצאנו בין הפרסומים לשעורי טניס, אומנות וכו' גם פרוספקט על החינוך היהודי ובתוך הפלייר תמונה מ 1929 של סבא אמיל כמורה בביה"ס היהודי בדיוסברג!

נסיעה מהירה ברחבי הולנד ואנו פוגשות את הרכבת שוב בקצה המערבי של הולנד ב- Hook van Holland.  פה אנו מתארגנים לעלייה על המעבורת שתיקח אותנו ל Harwich באנגליה . בינתיים מוקרן הסרט של מינאצ' " The Power of Good" שזכה באמי (Emmy). הסרט מתאר את מעשיו של ניקולס וינטון ומספר את סיפורם של חלק מהילדים ששילמו את מחיר הפרידה מהוריהם ומשפחותיהם אך זכו בחיים. העיניים דומעות אצל רבים מאיתנו ואנו חושבים על הפגישה המחודשת למחרת עם ניקולס וינטון ברציף בלונדון.
 


4.9.2009 האריץ' לתחנת ליוורפול סטריט בלונדון.

לילה על מעבורת מודרנית שאורכה כ 200 מ' המכילה מסעדות, חנויות דיוטי-פרי, תאי שינה מפוארים ומיטות נוחות, תנאים שבוודאי לא היו מנת חלקם של הילדים ב 1939.  את הים הסוער בחוץ בקושי הרגשנו ואת הפחד מהבלתי ידוע וחווית ההפלגה הראשונה בחייהם של רוב הילדים לאחר יומיים עמוסים של מסע, רק דמיינו. עם שחר וזריחה (על יום אנגלי שטוף שמש) ירדנו בחוף המזרחי של אנגליה ב Harwich . לקטע הדרך האחרון קיבלה את פנינו רכבת בריטית ישנה משנות השלושים עם קטר קיטור משופץ. ריחות של אנגליה (אפילו בשרותים!), תה עם חלב ועוגיות אנגליות, שפה מוכרת מסביב. החברה הצעירים מתיישבים למשחק רמיקוב אחרון ואנו עוברים ומצטלמים עם השותפים/החברים החדשים. הרכבת דוהרת בין העיירות האנגליות. גם כאן מלא אנשים לצידי הדרכים ובתחנות מנופפים לרכבת המשונה שהופיעה מעולם אחר. כולם מתרגשים לקראת סיום המסע וכבר מרגישים עצבות על חברים חדשים שרק הכרנו וכבר נפרדים ושהכול עבר כל כך מהר ובעצם לא הספקנו להכיר את כולם או לספוג את החוויות לעומקן.  התקשורת, שליוותה אותנו לאורך כל הדרך, מקבלת גיבוי של צוותים נוספים ואנו מתודרכים לקראת ההמולה עם כניסת הרכבת לתחנת ליוורפול סטרייט.

תחנת ליוורפול סטרייט הינה התחנה שאליה הגיעו כל רכבות הילדים – הקינדרטרנספורט. ( חשוב לציין שהיו כ-10,000 ילדים סה"כ שניצלו ע"י הקינדרטרנספורט, רובם מגרמניה ואוסטריה עם מיעוט קטן מצ'כיה). כאן על הרציף בחודשים לפני פרוץ מלחה"ע השניה חיכה ניקולס וינטון לקבל את הרכבות שהוא ועוזריו ארגנו. 

         

4 לספטמבר 2009. תחנת ליוורפול הומה ונדמה כי עשרות הכתבים מכל ערוצי החדשות באירופה, בריטניה וגם ערוץ 2 הישראלי, מחכים לאיזה כוכב רוק או פוליטיקאי משופשף. נדמה לרגע שחומת המצלמות והמיקרופונים בלתי עבירה. ובאמת למשטרה האנגלית מצפה משימה לא קלה לשמור הסדר ועל סייר ניקולס וינטון (היום בן 100) שאליו מצטרפים ביתו ונכדיו שחוו  את המסע איתנו ברכבת. ההסתערות של התקשורת מתלהטת כאשר יורדת מהרכבת קבוצה של אנשים בני 74-86 המומים הנהפכים לשעה הקרובה לכוכבי תקשורת ומנסים להעביר את הרגשתם וסיפורם בתוך כל ההמולה. בין כל הבלגאן מצליחים גם להגיד שלום לסייר ניקי –(צלול וזוכר פרטים עלינו שסיפרנו לו בפגישתנו הקודמת לפני מספר שנים). אכן זכות גדולה היא שלנו שזכינו להכירו וללמוד על מעשיו ושל עוד הרבה שעזרו למלט את הילדים דאז, ושבלעדיהם לא היינו פה היום.

חשבתי על עדי הבת שלי (שחגגה יומהולדת 5 באוגוסט) ועל הסיטואציה של ילד בן 5 המופרד מהורים, משפחה וכל המוכר לו – מגיע למקום כמו תחנת ליוורפול הענקית (גם אז) ומתמודד עם ההמולה וההמון והפרידה הנוספת מהילדים השותפים למסע, הפגישה עם משפחה חדשה המדברת בשפה זרה ואוכלת מאכלים מוזרים ומשונים.  קשה לדמיין, ויותר מכך, להבין את האומץ והיכולת של הורי הילדים דאז לשים את ילדיהם על הרכבות. אומץ ואהבה גדולה גם היו לסבתא המאמצת שלנו (Fanny Miller) בגלזגו שלקחה אל חיקה ילד קטן ומבוהל אשר את הימים הראשונים בילה מתחת לשולחן במטבח – וגידלה אותו בסביבה חמה ואוהבת.

עם תום המסע
חזרנו הביתה אל השקט והביטחון (היחסי) של הגליל ושל הקיבוץ העוטף את ילדיו ומאפשר להם לרוץ בבטחה במרחביו. הרבה רבדים ומסרים היו למסע הזה, חלקם עדיין לא נספגו ועוכלו עם החזרה המהירה לשגרה.  אני חושבת שהמסר העיקרי שאותו הפנמתי וארצה להעביר לילדי ולחברה שבה אני חייה הוא משפט הסיום של הצדיק הגדול – סיר ניקולס וינטון " אין טעם לחשוב שהיו לך חיים טובים רק כי מעולם לא הזקת לאף אחד. היו לך חיים טובים אם עשית משהוא טוב". 

 

                                                אילנה ברמן-פרנק

 בניית אתריםבניית אתרים 


חזרה לדף הבית | קיבוץ עמיעד | דואר נע גליל עליון 1 |  מיקוד 12335
| טלפון 04-6909888  | פקס. 04-6909866 |  Kibbutz Amiad