ילדות בצל המלחמה

מזכרונותיה של אורית נריה 


מבחינתי המלחמה החלה במאי 1940 בהיותי בת חמש.
זכור לי שעמדנו בבית המדרגות בזמן הפצות הגרמנים את רוטרדם. סה"כ אני זוכרת מעט מאד מתקופת המלחמה – אחרי המלחמה אמי לא ספרה ולא דברה בכלל על תקופה קשה זו.
מכיוון שבית העסק שבו עבד אבי נהרס כליל, הועבר לאמסטרדם כדי לעבוד שם בסניף של אותו עסק. ב-1942 נלקחנו אמי, אחי אלברט ואני למחנה מעבר וסטרבורק, שם שהינו תקופה קצרה והוחזרנו לאמסטרדם, כאשר אחרי תקופת מה שלחו אותנו שנית לוסטרבורק, כהפעם יחד עם אבי. זכור לי שבוסטרבורק היה אוהל גדול, בו אספו את הילדים ונסו לקיים בית ספר. בעיקר זכורים לי שירים שלמדנו. באותה תקופה סבתא וסבא מצד אמי, כבר לא שהו שם. הם נשלחו לאושוויץ ונספו שם.
לפני כשבוע אוהד ואיריס בקרו בבית לוחמי הגטאות ובקשו לראות תיק על שם משפחתי. בהתרגשות רבה הם ספרו לי שראו שם מסמכים הקשורים למשפחה ושלחו לי את תוכנו. תארו לכם איך הרגשתי כשבין המסמכים מצאתי מכתבים מסבא בהם הוא מספר על הקורה להם ומביע תודה גדולה לאבי ששלח להם חבילות ובין היתר צלחת. סבא מספר שעד קבלת הצלחת, הוא וסבתא אכלו מצלחת אחת, מחוסר ברירה. תארו לכם איך התרגשתי כי סבא כתב שהוא גאה בי, נכדתו, שאני תלמדיה טובה בבית הספר!.
אחרי שהות של כמעט שנה בוסטרבורק, נשלחנו ברכבת בקר לברגן בלזן,מחנה ריכוז בגרמניה. המחנה שבו אנו שהינו היה "מחנה משפחתי", ז.א. מחנה שכל המשפחה נשארה ביחד. ישנו במיטות על קומות ולילה אחד אלברט נפל מהקומה השנייה.
אוכל כמעט לא היה, זכור לי שרוב הזמן אכלנו קולרבי ועמדנו בתור לקבל את המנה שלנו. באותו צריף היה גם הרב הראשי של רוטרדם, עיר הולדתי והוא אסף סביבו את הילדים כדי ללמד אותם ולהעביר להם את הזמן.
זכורים לי המפקדים שעשו בוקר בוקר בקור מקפיא כדי לספור אותנו על מנת לוודא שאף אחד לא ברח. ראינו מעבר לגדר עוד מחנה, מחנה של שבויים בפיג'מות פסים.
בינואר 1945 אבי נפטר מחוסר מזון וחוסר רצון לחיות. אמי נשארה לבד עם שני ילדים.
בוקר אחד אספו קבוצת אנשים, לקחו אותנו למסע רגלי, כאשר הגרמנים האיצו בנו בצעקות ובמקלות,להתקדם מהר יותר. לא היה אכפת להם שאנשים נפלו באמצע הדרך ולא יכלו לקום. בסופו של המסע העלו אותנו על רכבת, וכפי שהתברר בסופו של דבר, במטרה להסיע אותנו לTHERESIENSTADT להשמדה.
למזלנו הרב, הרכבת נתקעה בין הצבא הרוסי והאמריקאי והאחרונים הם אלה ששחררו אותנו, והביאו אותנו לעיירה קטנה בגרמניה, בה שהינו, אמי חלתה בטיפוס הבהרות, נלקחה לבית חולים ואנחנו אלברט אני, נשארנו לבד.
בסופו של דבר הגענו לדרום הולנד ( הצפון עדיין לא היה משוחרר) וגרנו אצל דודתי שהתחבאה עם בתה שם. (דרך אגב, אבי לא הסכים בשום פנים ואופן להתחבא, מחשש לחייהם של האנשים שיחביאו אותנו).
מופלא בעיני שאמי הצליחה עם כל שעברה ועם כל הקשיים, כספיים, בריאותיים ואחרים, לגדל אותנו, את אלברט ואותי, למי שאנחנו עכשיו! על זה מגיע לה כל הכבוד!
 
אורית נריה ונכדתה - צילם שלמה גולן

 

 בניית אתריםבניית אתרים 


חזרה לדף הבית | קיבוץ עמיעד | דואר נע גליל עליון 1 |  מיקוד 12335
| טלפון 04-6909888  | פקס. 04-6909866 |  Kibbutz Amiad