אושפיזין בטבע
ביום שני, חג ראשון של סוכות, יתקיים טיול משפחות למטע. למצטרפים מובטחים ארוחת בראנץ' ומשחקים סביב האלון הגדול. יוצאים ממגרש הכדורסל ב24.9 ב 09:30. צוות הצמיחה הדמוגרפית מזמין אתכם לפעילות.
ג'וב קלאב - קבוצה לחיפוש עבודה ב"מעברים" אצבע הגליל
הקבוצה מתנהלת בליווי מקצועי ומיועדת לעזור למחפשי העבודה (בכל גיל) בעולם העבודה המתחדש. חברי הקבוצה עובדים בשיתוף פעולה על כתיבת קורות חיים, סימולציה לראיונות עבודה ועוד. לחצו למידע נוסף
פסטיבל עמיעד 2018 בפתח
רשמו לפניכם את התאריך: יום שישי, 28.9.2018 (סוכות). השנה יתארחו אומנים ודוכנים מישובי הסביבה כולל כחל, קדרים, כפר הנשיא ועוד.אייל קולמן מארגן ומתאם מתנדבים.
פרוייקט 'אוכל ליולדת' מחדש את שורותיו
אני מזמינה נשים וגברים כאחד להיות חלק ממיזם נפלא, שמהווה תמיכה קהילתית למשפחות צעירות ובעיקר ליולדות, ברגעים משמעותיים של כניסת תינוק חדש לחייהן. הרעיון הוא שיולדת טרייה תקבל ארוחה אחת ביום. ארוחה שהיא מבושלת, טרייה, ומזינה - מהווה בסיס לרווחה שלה, כך שתמשיך להעניק ממירצה, מכוחה ומשעות השינה שלה. רוצים/ות לקחת חלק? דברו עם לחן.
שינוי בניהול הנהלת חשבונות
החל מחודש אוקטובר תחל לנהל את הנהלת החשבונות דינה סולימן. היא תחליף את נוגה שתישאר בצוות הענף כתמחירנית במקום אורית שמסיימת את עבודתה בעמיעד.
חידושים במרפאה
החל מהשנה החדשה חלים שינויים בכמה מהנהלים הקבועים והשירותים שנותנת המרפאה. חלק מהשירותים שהמרפאה סיפקה עד היום עוברים לאחריות החברים כמו הזמנת תורים, תרופות כרוניות ואישורי מחלה. פירוט ומצגת הסבר בלוח ההודעות של האתר.
ימי עבודה קבועים של מנהלי הקהילה
אורי קינן, מנהל עסקי - ימים א,ג,ה משעה 00:08 עד סוף היום * עדית פלך מנהלת קהילה - ימים א.ג.ד משעה 00:08 עד סוף היום * אמנון סודרי, יו"ר הקיבוץ: יום א' משעה 00:08 עד סוף היום.
----------------------------------------
מה חדש>כתבות>
סטפן בריצ'קובסקי - סיפור עדות

מפגש עם סטפן ביום השואה תשל"ד, מנחה איתן ויילר

מספר סטפן:
אני יליד לודז', פולין. נולדתי באוגוסט 1927, בן יחיד לאבא טכנאי שיניים ואמא עקרת בית. גרנו במרכז לודז' בבית גדול עם סבתא ואחות של אמא.
הלכתי לבית ספר יהודי חילוני פרטי, הורים בעלי מקצועות חופשיים היו נאלצים לעבוד בשבתות ולכן שלחו את ילדיהם לבית ספר יהודי חילוני. בשבתלמדנו  ויום ראשון היה היום החופשי של בית הספר. את החגים היהודיים חגגנו כמובן לפי הנוהג היהודי.

סיימתי את בית הספר ב1939 ונרשמתי לגימנסיום. בימים הראשונים של ספטמבר התחלתי  ללמוד בגימנסיום, ואז נפסקו הלימודים ונפסקו החיים.
הדירה שלנו הוחרמה מיד בחודש חודשיים הראשונים, היא ניתנה לגרמני שהגיע והיו צריכים בשבילו את הגבינט.
אנחנו עברנו לתחום השטח המיועד לגטו. בסך הכל קיבלנו דירה ממש טובה, שהיתה בבניין שהיה שייך לפציינטית גרמנית של אבא שלי. היו לנו מים וחשמל. מקלחת לא היתה, היו מביאים מים למקלחת.

איתן : רוב הדירות בגטו לודז' היו נטולות חשמל ומים, היכן שסטפן התגורר היו באמת תנאים טובים יחסית לגטו לודז'.
סטפן: הבנין היה בצורת ח', משני צדדים ומרכז. היה יתרון לכך שהיתה רק כניסה אחת לבניין והדירה שלנו היתה מול הכניסה, כך יכולנו לראות בדיוק מי נכנס לחצר ומה קורה..... הגטו נסגר באחד במאי 1940 ומאז אין יוצא ואין נכנס.

סטפן בריצ'קובסקי. צילם ברי קולמן
מאזינים שהגיעו לשמוע את סיפורו של סטפן. צילם ברי קולמן.
 סטפן:  אני אספר מתוך הגטו שני ארועים :
הארוע הראשון היה בסוף אוגוסט 1940. אני אז הייתי בן שלוש עשרה וחגיגת בר מצוה לא היתה לי. מה שאני זוכר שאמא עשתה: לקחה קצת תחליף קפה משעורה שרופה, שמה עם כפית סוכר בצלוחית וזו היתה מנה מיוחדת בשבילי לחגיגת בר מצוה.
איתן: עלית לתורה?
סטפן: לא. לא היו בתי כנסת ולא היתה אפשרות.
איתן: האם עבדת בגטו? בעצם היית ילד.
סטפן: כן. מי שלא עבד, ישר גורש. עבדתי במה שנקרא:שפח.. יישור מחטים עם פטיש קטן. נאמר לנו שהמחטים שמשו לתעשיית המטוסים. עבדנו מהבוקר עד הערב. היה מנהל עבודה יהודי, אדם טוב, שלימד אותי את העבודה.
איתן: תבינו, אם אתה רוצה לחיות כילד בגטו, אתה חייב ללכת לעבוד. חס וחלילה שלא תעבוד. אגב, מה היה התשלום? 
סטפן: 2 פרוסות לחם עם נקניק.
מנהל העבודה היה אדם טוב, מבחינה זו הדברים הלכו בסדר. היו איתי עוד הרבה ילדים, כ150-200. עבדנו 7 ימים בשבוע. לא היה יום חופשי.
אנשים חשבו איך להסתיר דברים כדי שיוכלו להנצל. הגיעו לאבא פציינטים שביקשו להשחיז שן בריאה, לבנות עליה כתר ובתוכה להחביא יהלום, שאולי אחר כך עם זה יוכלו להבנות/להנצל. התפקיד שלי היה לעמוד ליד הוילון, להסתכל החוצה ולראות אם מגיע לבניין מישהו שאני לא מכיר. במקרה כזה הייתי מאותת לאבא והוא היה מפסיק את העבודה. 
במשך הזמן הגרמנים שמעו שמתרחשים דברים כאלו בגטו ואספו את טכנאי השיניים מהגטו ולקחו אותם ל"בית האדום". כל לודז'אי יודע שהבית האדום זה הבית של ה"קריפו" (קימינל פוליצאי). הטכנאים היו שם במשך שבוע ימים ועברו עינויים כדי שימסרו מידע, אף אחד מהם לא מסר כלום וכעבור שבוע שוחררו. הועבר אלינו קשר ששוחררו וקיבלנו רשות ללוות אותם הביתה. לעבוד את המרחק לקח לנו ארבע שעות (בשנת אלפיים כשביקרנו שם, המרחק היה עשרים דקות הליכה), אבא בקושי סחב רגליים ונתמך עלי. אני בכיתי מתוך איך שאבא נראה ואבא בכה, לא מכאבים, אלא בגלל שאני רואה אותו במצב כזה. 
לקח כמה זמן עד שהתאושש והחיים חזרו למסלולם. היו גירושים, חיסול ילדים קטנים. מבחינה כלכלית הגטו עבד עם תלושי מזון וכסף פנימי. הכל היה מסודר עד אוגוסט 44. 
איתן: היתה לכם משפחה רחבה?
סטפן: לא. היינו לבד. לא יצאנו מהבית. ילדים לא יצאו לשחק כי פחדו. במשך הזמן סבתא נפטרה ונשארנו רק אני וההורים ואחותה של אמא. 
מה אכלנו? את הדברים המוקצבים, מדי פעם היו עוד דברים במכירה חופשית, רק מי שנדחף קיבל. 
מה שהחזיק אותנו זה עצם ההשארות של המשפחה ביחד. זה נתן את התחושה שאפשר לשרוד.
לא היתה אפשרות לברוח. היתה שמירה חזקה מאוד על הגטו ולא היה אפשר לברוח, גם כי הפולנים היו אנטישמים ושיתפו פעולה עם הגרמנים.
במחצית אוגוסט 1944 היתה תקווה שתוך יום יומיים אנחנו משוחררים. 
מי שמכיר את הגיאוגרפיה של פולין יודע שנהר הויסלה חוצה את ורשה לשני חלקים. העיר החדשה והעיר העתיקה. הצבא האדום כבש את העיר העתיקה ונערך לאופנסיבה להמשך כיבוש.
(איתן: גטו לודז' זה הגטו שהחזיק מעמד הכי הרבה זמן. בתאריך הזה כבר לא נשארו גיטאות אחרים.)
הצבא הרוסי חשב שיוכל במהירות להגיע ללודז'. (בביקורנו שם בשנות האלפיים הנסיעה מורשה ללודז' באוטובס לקחה שעה וחצי. באמצעי התחבורה של אז זה יכול היה לקחת עוד כמה שעות.) אבל זה לא קרה.
היה אז מרד פולני כנגד הגרמנים. המרד נכשל, כי התחיל תחת הדגל הפולני ואילו סטאלין דרש שיתקיים תחת דגל רוסיה. הפולנים לא הסכימו לדרישה וסטאלין עצר את התקדמות הצבא האדום. לגרמנים לא נותר אלא לחסל את ורשה, לחסל את כל הפולנים ולחסל את גטו לודז'. 
המערב ניסה להתערב, צ'רציל דרש מסטאלין... הוצנח נשק, עם תחמושת לא מתאימה. לפי פקודת סטאלין הכל נמסר לגרמנים בקלות...
וכך בסוף אוגוסט אנחנו מגיעים בקרון בהמות מסוגר היטב למחנה אושוויץ בירקנאו. לא ידענו לאן אנחנו מגיעים. מה זה? מי זה? שמענו, מהאסירים היהודים שכיוונו אותנו, מה קורה פה. במיון הראשוני אצל (ד"ר) מנגלה אמא והדודה נשלחו ישר למשרפות, אבא ואני נשלחנו למחנה הצוענים.
לא אתעכב על מחנה הצוענים, רק על דברים אישיים. מרק היה מגיע והמחלק היה מחליט לכמה אנשים הוא מחלק את המנה והם כולם היו צריכים לאכול מאותה צלחת. השירותים היו פתוחים, היינו חסרי מעש. אנשים פשוט הסתובבו עד שקראו להם להשמדה. 
אני זוכר שיום אחד אחר הצהריים הודיעו שצעירים נדרשים להגיע למפקד. נדרשנו להתפשט ולעמוד רק עם נעליים ואיזה גרמני בא והתחיל למיין. פרצה שמועה שמי שנבחר יוצא מהמחנה ונערים שלא נבחרו רצו לסוף התור ונעמדו למיון שני. הגרמנים הרגישו בזה, הביא עוד סדרנים ואחר כך מי שנבחרו הוכנסו לתוך מבנה סגור. עד הערב נבחרו 250 נערים ונאמר לנו שכאן מתחילים הסידורים.
הובאו לנו בגדי פסים ומאחר ולא קיבלנו מנות מזון באותו יום, הביאו לנו גם לחם. אחר כך הגיעו האנשים שמסמנים את המספרים ביד. הסבירו לנו שעצם זה שמסמנים אותנו במספר, פרושו שאנחנו נשארים בימים הקרובים בחיים.
כל הפעילות הזאת לקחה עד שעות הבוקר המאוחרות ואז ניתנה לנו רשות לצאת החוצה להפרד מהקרובים עד שיקראו לנו ברמקול. יצאתי החוצה ופגשתי את אבא וידענו שזו הפגישה האחרונה שלנו, שיותר לא נתראה. התחבקנו, התנשקנו. אני זוכר שאבא אמר שזה נס שאני יוצא ואולי אני אשאר בחיים ושם המשפחה שלנו לא יימחק מהעולם, כי היה לנו ברור שאבא לא יצא בחיים. 
אחרי כמה דקות נשמעה קריאה, נפרדנו בידיעה שזו הפגישה האחרונה שלנו. הקיפו אותנו חיילים עם כלבים והעבירו אותנו לאושוויץ 1 שזה המחנה שסיפק את כל השרותים לכל המחנות ולצבא שבסביבה. למשל מחלבה, מכבסה, מאפייה ומטבח שסיפק את המרק לכל המחנות. באושוויץ האסירים האחרים היו יוצאים בבוקר, כל אחד לעבודה שנבחר לה: מאפייה, מכבסה וכל יתר השירותים וחוזרים בערב. 
אחרי כמה ימים ללא מעש הובאנו לבלוק 13 שזה, כפי שנאמר לנו, יהיה בית הספר לבנאים. הגיע מפקד בית הספר, שהיה למעשה גיסו של הימלר אשר לא רצה להתגייס וכך הימלר ארגן לו "בית ספר" לגדל בנאים שיבנו את כל הריסות גרמניה.
החיים בבית הספר התנהלו כך שבקומה השלישית היו בלוקים וסיד ואנחנו היינו כל בוקר בונים קיר ובסוף היום פרקנו אותו וניקינו את האולם, כדי לבנות את הקיר מחדש למחרת. 
מול בלוק 13, במרחק של 80 עד 100 מטר, עד לגדר החשמלית, היה בלוק 23. מי שיודע מה זה, זה בלוק שאליו הגרמנים הביאו בנות יפות שישרתו אותם ואת נבחרי המחנה. שמענו בלילות את הבכי של הבנות והדבר היחיד שיכולנו לעשות זה לבכות ביחד איתן. זה היה מחזה נורא. הבכי שם היה עד לב השמיים.
במחנה, לגרמנים היו המצאות. פעם אחת לכל אחד מאיתנו נתנו כסא ועם הכסאות לקחו אותנו למחנה הנשים. שם ישבנו, נתנו לנו מרק ואמרו לנו לאכול ולשתות בזמן שהגרמנים הלכו לבלות עם החיילות האס אס החברות שלהם. אחרי כמה שעות חזרנו בחזרה למחנה שלנו ואחרי שבוע ערכנו את אותו טיול, הפעם להחזיר את הכסאות....
אם היה חסר מישהו בספירה היו משאירים אותנו לעמוד שעה שעתיים בחוץ, בלי שום התחשבות.
אני מנסה להזכר. אני חושב שמכל הקבוצה שלנו לא מויין אף אחד להשמדה. 
בסוף ספטמבר אמרו שמפנים אותנו. לקחו אותנו לתחנה והכניסו אותנו לקרונות, יותר מרווחים מאלו שבהם הגענו.
(איתן: הכרת אנשים מהעיר שלך? נוצרו חברויות חדשות? היו קשרים שעזרו להתגבר על התופת?)
במחנה לא היו כמעט אנשים מלודז', אבל בקבוצה שלי היו כולם פולנים, כולם מלודז'. קשרים נוצרו בינינו יותר מאוחר, בנסיעה בת חמישה ימים ברכבת לתוך גרמניה. אחרי חמישה ימים עברנו את השלט "ברלין" ולא ידענו אם זה מצביע על הכיוון, או שאנחנו בברלין עצמה. 
הרכבת עצרה והורידו אותנו במחנה זקסנהאוזן. דבר ראשון ערכו רישום וכל אחד נשאל למקצוע שלו מהגטו. בגלל שכל אחד רצה להגיד מקצוע שנראה מבוקש, אני זרקתי שאני "מסגר". כעבור יום נקראתי עם עוד נערים למפקד והובילו אותנו מחוץ למחנה. כשהתחלנו לבדוק בינינו למה דווקא אנחנו נקראנו, התברר שכל אחד מאיתנו אמר שהוא מסגר.
לקחו אותנו לעיירה שבה שכן מפעל אוירונים... המפעל קיים עד היום.
נכנסנו למחנה והובלנו למקלחת. הגיע ראש הבלוק שלנו שהציג את עצמו שהוא יוצא הולנד והסגן שלו צ'כי והוא הזהיר אותנו שאנחנו במצב קשה. זאת בגלל שכאן כולם פולנים או אוקראינים ואנחנו היהודים הראשונים והיחידים ו"אני לא צריך להוסיף איך האוקראינים והפולנים מתייחסים ליהודים" אמר ראש הבלוק.
כשהגיעו בערב הנערים הפולנים והאוקראינים מהעבודה, מייד התחילו בכינויי גנאי. קראו לנו "ז'יד". 
אך היה לנו מזל. היה בבלוק חדר משחקים שבו היו עושים תחרויות כמו שח, דמקה, דומינו, קלפים עם ידיעת מילים. האוקראינים ידעו פולנית (והיו מתחרים בפולנים). פתאום ראו שאנחנו ברמה הרבה יותר גבוהה מכולם. הפולנים החליטו לצרף אותנו לקבוצה שלהם והודיעו שמי שירים עלינו יד יהיה לו עסק איתם.
אחרי מפקד הבוקר הגענו למפעל שם חילקו אותנו לקבוצות. הגיע מנהל עבודה שאמר: "אל תפחדו, אני יודע שאתם לא מסגרים, תוכלו תוך כמה שעות ללמוד את העבודה ואל תפחדו". העבודה שלי היתה לעמוד ליד מקדחה גדולה ולקדוח בחתיכות ברזל עליהן היה מסומן היכן לקדוח. כנראה ששימשו לייצור.
במשך הזמן נוצרו יחסי קרבה ביני ובין עוד חבר, משולם עד, שהיה אחר כך סופר העתון "דבר" בדרום. מסתבר שהכרנו עוד מהגטו.
מנהל העבודה שלנו בגטו היה גרמני יוצא דופן. הוא אמר שהוא מתבייש להיות גרמני ומה שעשו לנו זה חרפה ובושה. לדעתו אין לנו מה לחזור לפולין, כי לא נמצא שם אף אחד ממשפחתנו. לפי דעתו יש מקום אחד שיקבלו אותנו בזרועות פתוחות ושם יגדלו אותנו וזה פלשתינה. שאלתי אותו כמה זמן הוא נמצא במפעל והוא סיפר שהוא שם כבר משנת 36, קודם היה בדכאו ועכשיו כאן. זאת בגלל שנעצר בשל פעילות אנטי פשיסטית. שאלתי אותו איך נתפס, והוא אמר שאשתו, אם ילדיו, שהיתה בנוער ההיטלראי, הסגירה אותו. היו לו שני בנים, בני שנתיים וחמישה חודשים והוא לא ידע איך המשפחה תקבל אותו אחרי המלחמה. עוד הזמין אותנו בעתיד להגיע אליו למינכן ולהתארח אצלו.
ראינו את המטוסים של האמריקאים עוברים למעלה. גלים של מטוסים שעברו מעלינו.הם לא פגעו במפעל בו עבדנו, מתוך רצון לא לפגוע באסירים. נוצר מצב אבסורדי שאנשי האס אס היו מביאים כל בוקר את הנשים והילדים שלהם למחנה, כי ידעו ששם יהיו מוגנים.
בסוף אפריל, באחד הלילות העירו אותנו ואמרו שמפנים אותנו כי הרוסים מתקרבים. הובילו אותנו לצעדת המוות. כל אחד שכשל, מיד נורה. אין לי מושג מה עשו עם הגופות, כי המשכנו להתקדם. אמרו לנו שמובילים אותנו לים, שם יעלו אותנו על אוניה ואחר כך יטביעו אותה. אוניה אחת באמת הוטבעה מול חופי ליבק-נוישטד. 
אותנו הובילו בצעדה ואנחנו הרגשנו שהכוחות שלנו אוזלים. אני והחבר שלי ראינו שאנחנו עוברים ליד מקומות בהם גזר ותפוחי אדמה נשמרים באדמה לתקופת החורף, כדי שלא יקפאו, ורצינו לסחוב איזה גזר כי היינו נמוכים וחשבנו שנצליח לסחוב בלי שיראו. לא הצלחנו, אבל איבדנו את הקבוצה שלנו והתחברנו לקבוצה אחרת. 
בסוף היום עשו מפקד והיו שניים מיותרים. לא היתה לנו ברירה אלא לצאת ולהגיד שהמיותרים זה אנחנו. היתה שם קצינת אס אס ששאלה מאיפה אנחנו ובררה אם אפשר להעביר אותנו לקבוצת הבלוק שלנו. אמרו לה שאי אפשר להעביר אותנו ואמרו לנו ללכת לישון. פרצנו בבכי. באמצע הלילה העירו אותנו ושאלו איפה שני הנערים שבכו והוציאו אותנו החוצה. היינו בטוחים שזה הסוף. בעצם הובילו אותנו למקום עם סירים , שם קיבלו אותנו אסירים ששאלו אם אנחנו רוצים לאכול ונתנו לנו קערה גדולה עם אורז ובשר. גמרנו אותה, קיבלנו עוד מנה וגמרנו גם אותה. 

 בניית אתריםבניית אתרים 


חזרה לדף הבית | קיבוץ עמיעד | דואר נע גליל עליון 1 |  מיקוד 12335
| טלפון 04-6909888  | פקס. 04-6909866 |  Kibbutz Amiad